כשמתבקשים להגדיר את המילה "אויב" ראשונים שעולים לדעתו של פעוט פלסטיני במלוא הספונטניות הכי תמימה הם "הציונים". אבל זה לא זה.

הכוונה כאן היא פירוש המילה. במילון העברי מפרשים את המילה "אויב": חורש רעה. מי שנלחמים נגדו. ואם נעשה קצת סדר תהיה התוצאה, אויב הוא חורש רעה שחייבים מעצם ההגדרה הזאת להילחם נגדו יומם וליל. ובמקרה שלנו הפלסטינים אינו אלא הכיבוש הציוני בארץ.

אבל הצדק כאן מכתיב סקירת מעשי הכיבוש הזה משך שנות הימצאותו ה70- הבלתי ליגלית על אדמתנו.

הננו סוקרים: הוא טבח בעמנו אין ספור פעמים הגלה התנקש כלא התעלל ומה לא?פשוט הוא ירד לשפל מפלצתי שלא היה מבייש את היטלר. אופס. כנראה אהבת הצדק סחפה אותי וגרמה לי לשכוח שזהו טבעו של הכיבוש. רק חורש רעה כנגד בעלי הבית האמיתיים שאין מזור אלא רק להילחם בו להעמיד אותו במקומו ולדחוק בו עד שיבחר מרצון מלא לצאת חזרה למקומות שמהן הגיע וכבש את ארצנו והקים את ישותו הנוכרית. או להוציאו בעל כורחו.

אבל מה עם הפסקות אש מוסכמות ?!

אלה ציוני דרך מחויבי המציאות עד להודעה חדשה, ברגע שהמציאות תשתנה. ובכל זאת חמאס לא מפר הסכמים שהוא חתום עליהם גם אם עם אויב בוגדני ואכזר. אבל אין סיבה לכל חשש, הצד השני אלוף ההפרות ההסטורי.

ייאמר לטובתו שהוא אויב חכם חרוץ ופיקח, אבל ובאותה נשימה הוא שחצן תוקפן ונקמן ואלה האחרונות בנוסף להיותו פולש גזלן וכובש מתכון אובדני בדוק שמבטיח לו קריסות עצמיות שיקלו עלינו הפניית הנוק-אאוט.

כשארגון חמאס הוא לוחם חירות שאינטרס העם עומד בראש הטבלה של דאגותיו, גם עם אויב מתועב בוגדני ואכזר, מדי פעם ולפי הצורך הלאומי הוא ישתמש בטקטיקת " פעם מילים פעם טילים " כשהעיקר הוא לא מרפים עד שיושגו היעדים. מתכונת שבת לא פסולה כליל, כל עוד ואנו בארצנו נטועים די בזה עמידה על המשמר.

לגבי שאלת הכותרת "מתי לא נלחמים באויב", כשיחדל - ואינו חדל – להיות אויב., הרי עקרב גם אם ירצה במלוא הכנות להשתנות שלא לעקוץ, העוקץ שקם בקצה זנבו יפתה ויחזיר אותו לטבעו הטבוע עמוק בהוויתו.

 אבל: מוטב לאויב שלא ייסחף בלהשלות את עצמו, כי כל מעשה טפשי שיבוא מכיוונו יסב לו הרס וכאב  כבד מנשוא אשר מימיו לא ידע כמותו, הן במהותו הן בכמותו.